פסק-דין בתיק ת"א 27746-05

פסק הדין ניתן לאחר הגשת סיכומים בכתב בתביעה כספית שהגישה התובעת נגד הנתבעים בסך של  70,658 ש"ח להשבת כספים ששולמו לנתבע ככפל, עד לגובה הסכום בו חויבה התובעת בבית הדין האזורי לעבודה.

התובעת, שירותי בריאות כללית, כנטען בכתב התביעה, הינה תאגיד ציבורי, המספק שירותי בריאות נרחבים בבתי חולים ובמרפאות, והינה קופת החולים הגדולה במדינה המעסיקה מעל ל- 30,000 עובדים ומפעילה ברחבי הארץ 14 בתי חולים ומעל ל- 1,400 מרפאות. הנתבע, קיבוץ רעים, הינו קיבוץ אשר בין חבריו נמנית הגב' רחל אנטוורג (להלן: רחל) אשר עבדה במרפאת הנתבע כאחות החל משנת 1964 ועד לשנת 1988, אז עברה לעבוד בבית החולים סורוקה הנמצא בבעלות התובעת.

בשנת 2003 הגישה רחל תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב בה עתרה למתן סעדים בגין אי ביטוחה על ידי התובעת בקרן פנסיה (להלן: קרן הפנסיה או קג"מ) עד לנובמבר 1991 ולחילופין, לתשלום הפרש פיצויי הפיטורין (בשיעור של 6%). התובעת הגישה את תביעתה דנן לאחר שנדחתה בקשתה לצרף את הנתבע כצד נוסף לתביעה שהתנהלה בבית הדין האזורי לעבודה.

ביום 24.6.07 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה (כב' השופט א. איטח) אשר דחה את תביעתה העיקרית של רחל לקבלת דמי גמולים מחמת התיישנות, אך קיבל את תביעתה החליפית וחייב את התובעת לשלם לרחל את הפרש פיצויי הפיטורין בסך 70,658 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, בגין תקופת עבודתה במרפאת הנתבע. לאור תוצאת פסק דינו של בית המשפט האזורי לעבודה, ניתנה הרשות להגשת כתבי טענות מתוקנים.

טענות הצדדים:

מכתב התביעה המתוקן עולה כי רחל הועסקה במרפאת הקיבוץ בין השנים 1964- 1988. הצבת חבר לעבודה במסגרת הפעילות המשלימה, כמו עבודה במרפאת הקיבוץ, כמוה כהצבתו לעבודה באחד מענפי הקיבוץ שבתוך הקיבוץ, והיתה נקבעת בהתאם להחלטת מוסדות הקיבוץ במסגרת סידור העבודה. עבודת חבר קיבוץ היתה חלק אינטגראלי מחברותו בקיבוץ ומחובותיו לקיבוץ ועל כן אם וככל שנוצרו יחסי עבודה, הרי שאלו נוצרו בין החבר לקיבוץ. כלומר, בהתאם לתקנון הקיבוץ ומהות ההוויה הקיבוצית, נדרשה התובעת בתקופה הרלוונטית להעביר את כל התמורה מעבודתה של רחל, לרבות דמי גמולים ופיצויים לידי הנתבע, וכך עשתה.

התובעת מתארת בכתב התביעה כי העקרונות הקיבוציים כפי שנקבעו גם בתקנון הקיבוץ, שרירים וקיימים גם היום ולכן, את מערכת היחסים שבין התובעת, הקיבוץ ורחל יש לבחון לאור העקרונות וההוויה הקיבוצית כפי ששררו בתקופה הרלוונטית. מדובר במערכת יחסים משולשים, עליה נמנים חבר הקיבוץ, הקיבוץ ומקום העבודה. על כן, ראוי לדון בה כמכלול ולבחון אותה באספקט זה.

מכתב התביעה עולה כי במשך כל תקופת עבודה של רחל, לרבות בין השנים 1964- 1988, העבירה התובעת לנתבע את מלוא התמורה בגין עבודתה של רחל במרפאת הקיבוץ, לרבות שכרה, דמי גמולים בשיעור של 12% הכוללים רכיב של תגמולים (6%) ורכיב של פיצויים (6%). התשלומים כאמור הועברו לנתבע, בהוראה מפורשת מהנתבע ורחל ולבקשתם.

לטענת התובעת, ניסיונות שנעשו בעבר לשנות הסדר זה נדחו מכל וכל על ידי הקיבוצים. דברים אלו באו לידי ביטוי בספרו של עו"ד ישראל גיל, "דיני פנסיות וגמלאות" (הוצ' הלבנון, 1976):

"בסיכום קבעה מזכירות ועדת הבקורת המרכזית פעם נוספת כי "אין לנכות ממשכורתו של עובד חבר קיבוץ את האחוזים המקובלים לקרן פנסיה ואין להעביר בעדו את ההפרשות המקובלות של המוסד לקרן פנסיה, אלא לשלם את הסכומים המצטברים בחשבון זה אחת לשנה או אחת למחצית שנה, או כל חודש- לפי המוסכם, לקיבוץ שהעובד חבר בו". 

התובעת מתארת בכתב התביעה כי ערכה בדיקה השוואתית לגבי קיבוצים ומושבים אחרים ונמצאו דוגמאות למסמכים לגבי העברת דמי גמולים לחשבון הבנק של הקיבוץ. מסמכים אלו מוכיחים כי התובעת נהגה להעביר תשלומים בגין דמי גמולים ופיצויים לחשבון הבנק של הקיבוץ.

התובעת טוענת כי במהלך שנת 1991 הוחלט לשנות את הסדר התשלומים כפי שנקבע בהסכמה עם רחל ועם הנתבע. רחל קיבלה הודעה על כך עוד בשנת 1991, ובהתאם, החל מנובמבר 1991, החלה לשלם לרחל משכורות שאף הן הועברו לחשבון הבנק של הנתבע, ולבטח את רחל בקג"מ (נספחים יד'-טו'). משמע, היה ברור לרחל שרק החל מחודש נובמבר 1991 החלה התובעת לבטח אותה בקג"מ ועד למועד זה הועברו דמי הגמולים והפיצויים בגינה לנתבע שעליו הוטל לדאוג לביטוחם הפנסיוני. לאור האמור, גדר המחלוקת הינה התקופה שבין השנים 1988-1964 בה הועברו תשלומים בגין פיצויים לנתבע.

לטענת התובעת, משמעות פסק דינו של בית הדין לעבודה הינו כפל תשלומים בגין סכומים אשר הועברו זה מכבר לידי הנתבע תוך ניסיון לעשיית עושר שלא כדין על חשבון התובעת. מאחר וסכומים אלו הועברו לנתבע, תובעת התובעת להשיב לה את הסכומים ששולמו לאורך השנים בערכם הריאלי ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

על פי כתב ההגנה, בית הדין קבע בפסק דינו שהתובעת לא הוכיחה את טענתה בדבר העברת דמי הגמולים לקיבוץ, ולפיכך חייב את התובעת לשלם לרחל פיצויי פיטורין:

"על כן, ולאור כל האמור, לא מצאתי כי הנתבעת הרימה את נטל ההוכחה, והראתה כי העבירה כספים כלשהם- למעט משכורתה של התובעת- לקיבוץ רעים משנת 1964 ועד שנת 1988. בנסיבות אלה, בהן לא הוכח עובדתית כי כספים כלשהם שולמו בשם התובעת לקיבוץ רעים, ומשקבעתי לעיל, משפטית, כי התובעת אכן זכאית להשלמת פיצויי פיטורים בגין השנים בהן לא בוטחה בקג"מ- יש לקבל את תביעתה החלופית של התובעת".

אשר על כן, בתובענה דנן, חוזרת התובעת על טענתה כי העבירה את דמי הגמולים עבור רחל  אך תביעתה עומדת בסתירה לפסק הדין אשר דחה טענתה זו.

הנתבע טוען כי משכורתה בלבד של רחל שולמה לה על ידי התובעת, ולא הועברו תשלומים כלשהם מעבר לכך. משכך, לא העבירה התובעת לנתבע תשלומים בגין הפרשות לקרן פנסיה עבור רחל. לאחר שרחל החלה לעבוד בבית החולים סורוקה בשנת 1988, החלה התובעת להעביר לנתבע דמי גמולים עבור רחל.  בשנת 1991 החלה התובעת, על פי החלטתה בלבד, להפריש כספים לקרן פנסיה עבור רחל. כספים אלו הועברו על ידי התובעת באופן חד צדדי ללא הסכמת הקיבוץ ו/או רחל. הנתבע ורחל לא היו מודעים כלל לחובתה של התובעת לבטח את רחל בקרן פנסיה ו/או על הפרת החובה כאמור. אין ממש בטענות התובעת כי פעלה בהתאם ל"נוהג" בתנועה הקיבוצית באותן שנים.  הנתבע טוען כי לא התקיימו יחסי עובד- מעביד בינו לבין רחל, אלא בין התובעת לבין רחל בלבד, על כן כל טענות התובעת לעניין מעמדה של רחל כחברת קיבוץ ולענין עבודתו של חבר קיבוץ בקיבוץ כלל אינן רלוונטיות למקרה דנן.

כמו כן, התקנון אשר צורף לכתב התביעה אינו התקנון של הנתבע ולכן כלל אינו רלוונטי למקרה דנן.

דיון